{ הבהרה: הרשומה אינה מכילה שום מידע בוטני }
בבת אחת מגיע חג הסוכות.
וכל הדברים הטובים ביחד – הסוכה, האורחים, הבישולים
וכמובן – הקישוטים.
ונכון שיש קישוטים משנים קודמות
והרבה, האמת.
אבל בכל שנה גם נהרסים חלק מהקישוטים מהגשם –
וזה בהחלט תירוץ להכין קישוטים חדשים.
והרבה. באמת.
{ עוד רעיונות ליצירה בבית עם ילדים }
כבר שבוע וחצי מאז חזרתי הביתה ממחנה הקיץ שבו עבדתי. על חלק מהיצירות שעשו הילדים בשיעורי מלאכת יד סיפרתי כאן. זו היתה המנה הראשונה, ועכשיו – נעבור למנה הבאה:
{כמובן כמובן שגם בנות מוזמנות להנות }
אחת השאלות הגדולים שעמדתי בפניהן, כשהתכונתי לתפקידי כראש-מלאכת-יד במחנה, היתה:
איזה יצירות בנים אוהבים?
{ בנים?!? אוהבים?!? יצירות?!? }
—–> החלק הראשון.
{ חזרתי הביתה. חזרתי לכתוב. מזהירה מראש: יהיה פה שמח! }
ששה שבועות בבקתה קטנה בלב השטח החקלאי של מדינת וויסקונסין, ארצות הברית. די קרוב לשום מקום. מחנה קיץ.
מזג אוויר מטורלל, הכולל (ביום אחד): שמש, אובך, חום כבד, (ופתאום -) חושך, גשם עז, שלוליות, שמיים בהירים ( – כאילו כלום), וקשת כפולה.
בתוך כל זה, וכמעט בלי קליטה בטלפון, חיבור לאינטרנט, מחשב או טלוויזיה,
שימשתי כ״ראש מלאכת יד״, ובמילים פשוטות – הדרכתי שיעורי יצירה לכמאה וחמישים חניכים וחניכות בני תשע עד חמש עשרה, המחולקים לשש עשרה קבוצות.
מחנה קטן (בקנה מידה אמריקאי), עמוס בתוכן, ערכים וציונות.
בחדר מלאכת-יד (או כמו שכיניתי אותו ״ממלכת-יד״) יצרתי עם ילדים מהבוקר עד לפנות ערב: פיסלנו, בנינו, ציפינו, ציירנו, צבענו, עבדנו – וכל אותן מלאכות שמתארות הפיכת חומרי גלם (מפתיעים, לעיתים) ליישות חדשה. חדוות יצירה ושִׂמחה בלב.
זה לא קורה בכל יום, ובטח שלא לכל אחד:
יש לה יום הולדת והיא לא רוצה שום מתנה.
לא סתם יום הולדת – גיל שש עשרה. קצפת ודובדבנים והכל. { גם פטל נחשב }
זה קורה רק פעם בחיים, וזה חייב להיות מתוק ושמח. להמשיך לקרוא
מנערים את אחרוני פרורי המצות, הקוקוס, העוגות המתפוררות,
מאחסנים כלים והגדות,
וחושבים –
עכשיו ננוח מכל החג עתיר הבישולים והכולסטרול וקצת שקט –
אבל לא.
בבת אחת נוחתים כל ימי ה״יום הַ-״: שואה וגבורה, זיכרון, עצמאות, ל"ג בעומר, ירושלים.
ולכל אחד מימים יש התרגשות והכנות משלו.
וחולצות לבנות, כמובן.
אבל יום העצמאות הוא היום הכי הכי הכי. להמשיך לקרוא
{ או: רהיטים מחופשים חלק שני }
הלחץ של פסח מתקרב, ניחוח אקונומיקה באוויר,
והויכוח השחוק שוב נידון הלוך וחזור:
לכלוך או חמץ, למה באמת אנחנו מנקים?
אני מוכרחה להודות שחלק ניכר מהמאמץ לפני פסח אצלינו בבית,
מושקע דווקא בסדר.
לא, לא בהכנות לליל הסדר (גם זה יגיע)
אלא בלסדר את הבלאגן.
בכל מיני פינות נידחות בביתנו מצטברים חלקיקים וחפצים תועים;
נעלי בובות מיניאטוריות, קוקיות, חלקיק חשוב מאוד של לגו, חרוז אבוד, גרב בודד הממתין לשוא לבן זוג, ופרורי אבק מתחבאים להם בפינה, מתחת, מאחורי, על מדף וארון וגם על שולחן מתחת לערמות של ניירות.
חפצים שהגיעו במקרה, חפצים שהגיעו בטעות, ובעיקר חפצים שהונחו בינתיים.
{ בטוח בטוח בטוח שרק בבית שלנו קורים כאלו דברים. }
והפעם על רימונים.
{ איך קשור לט"ו בשבט?
– כי משבעת המינים. ובעיקר בגלל מיחזור }
חודש שבט כבר החל, ומתחילים לתכנן נטיעות, שתילים, ואיזה פירות נאכל בט"ו בשבט. בכל שנה אנחנו עושים תחרות (עם עצמינו) כמה פירות שונים נוכל להגיש בסעודת ט"ו בשבט.
בשנה שעברה הגענו ל-35. היה טעים. ואננס, אם לא ידעתם, איננו גדל על עץ. אז לא נחשב פרי, אבל טעים.
ולפני שאספר לכם על עוד הפעלה שעשינו עם הילדים לקראת ט"ו בשבט דאשתקד,
רציתי לחשוף בפניכם כמה פרטים אישיים בענייני חקלאות וגידולי טבע:
דבק+נייר+מספריים 