״וינטג׳״, למי שלא מתמצא, הוא מושג המתאר חפצים ופרטי-לבוש בני למעלה מעשרים שנה. סגנון שכזה, המכתיר גם דברים ישנים, עתיקים, ואפילו קצת מכוערים, לבעלי יופי נדיר ומיוחד.
הימים – ימי אחרי הקייטנות.
יותר מדי חוֹל
יותר מדי חוֹם
יותר מדי דגני-בוקר הנאכלים מתוך שיעמום
יותר מדי שעות מסך.
יותר מדי דיונים תלושים מכל הקשר המתחילים ב״משעמם לי!״, מנומקים ב״אין לי מה לעשות״, ומשם מגיעים לטענות מחוזקות בעובדות מוצקות, הפותחות במילים ״תמיד…״, ״אף פעם…״ והכי מוצלח: ״זה לא–אוֹפֵר ש…״
הפוסט הזה מוקדש באהבה לכל מי שצריך להפעיל ילדים בקלות ובשמחה ביום קיץ, בלי מסכים ובלי חורים בתקציב. קייטנת אמהות, מישהו? להמשיך לקרוא ←
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו" טען טולסטוי, והמשיך לספר על כך באריכות במשך מליון עמודים בספר עב כרס כמקובל בתקופתו. מסופר שם על אנה קרנינה, ועל אהבות כבדות ונפתלות, ועל ידידיה הרוסים בעלי השמות הארוכים והמפותלים. הם שותים תה מסמוברים ומתאהבם במי שלא צריך. אין דרך טובה מזו לייאש אותי מקריאה בספר ולשלוח אותי ישר למצוא סרט. אחר.
ומה שאני טוענת, זה שהנחתו של טולסטוי שגוייה מלכתחילה, כי אם תתנו לילדים ליצור תמונה של משפחותיהם המאושרות, ולא תגבילו אותם בדף צביעה או בכל תבנית אחרת, תקבלו תמונות של משפחות מאושרות שאינן דומות זו לזו בכלל!
למשל, התמונות שהכנו בחוג היצירה עם הבנים בגילאי 4-5 להמשיך לקרוא ←
מזל שליאת התקשרה לשאול אם אני מקיימת חוגים לילדים קטנים.
לא, עניתי. אבל אני יכולה לפתוח חוג לאמנים צעירים, מתאים?
וכך מצאתי את עצמי יושבת פעם בשבוע סביב שולחן אחד עם חבורת בנים מתוקים בני ארבע וחמש, בונים שכונה ומשוחחים על עניינים ברומו של עולם.
היו לי תוכניות כלליות, אבל לבּנאים הצעירים היו כל כך הרבה רעיונות משלהם – אז זרמנו. להמשיך לקרוא ←
תמיד החורף פתאום; פתאום קר. פתאום תנור. פתאום מעילים. פתאום כפפות. פתאום כובעים.
כאילו שבשנה שעברה זה לא היה ככה בדיוק.
אבל בדיוק.
גם אז גילינו שהמעיל משנה שעברה קטן מדי.
המגפיים נשארו באותו הגודל, אבל הילדים גדלו.
ופתאום חנוכה.
ופותחים מגירות וארגזים ומוציאים את החנוכיות.
ומגלים, שהכלי היפה מהרשומה חנוכיה בחוג שחייהנשבר. הוא נסדק לכל אורכו בחיבור בין התחתית לדפנות. אני מכירה אישית את זאת שבשנה שעברה הניחה אותו במגש העליון של מדיח הכלים וקיוותה לכלי יפה ונקי. יכולתי כמובן לכעוס עליה ולהתחיל להתווכח איתה, אבל כמה כבר אפשר לדבר עם עצמי???
טוב, נו. אין ברירה. השנה אכין עוד חנוכיה. עוד אחת. { הזדמנות ליצירה!!! }
לאור המקרה הטראגי הנ"ל, נשארתי עם הרבה נרות צפיים ועם קופסה מלאה חלוקי נחל מזכוכית צבעונית.
לבשתי מעיל, חבשתי כובע ונעלתי מגפיים בפעם השמינית באותו היום, ויצאתי לחנות היצירות לחפש את אותו הכלי שהשתמשתי בו בפעם הקודמת. { שלא תחשבו שהייתי עצובה לרגע }
אבל אז פגשתי את הכלים האלו; רבועים וחמודים ושקופים, עומדים בשורה ישרה. תכף שמתי לב שהם מחכים להפוך לחנוכיה צבעונית ומודולרית. בדקתי שהם מתאימים בגודל לנרות הצפים שיש לי, והתחלתי לחשוב על רעיונות איך אפשר להשאיר אותם שקופים ולהוסיף להן צבעוניות חגיגית בקלות ובזריזות.
הרעיון פשוט מאוד:
כל כלי הוא נר אחד. ממלאים מים ומניחים נר צף. מסדרים בשורה. מארגנים שמש.
זהו. חנוכיה מרחפת לעצלנים של הרגע הארון.
הנה כמה דרכים להפוך את הכלים האלו לחנוכיה צבעונית ומלאת אור:
חנוכית זכוכית צבעונית
מצרכים:
תשעה כלים מזכוכית בגודל אחיד, מזכוכית עבה
נרות צפים (מתאימים בגודל לכלי הזכוכית)
חלוקי נחל מזכוכית בצבעים שונים (נראים כמו גולות מעוכות, מיועדים לקישוט אגרטלים ואקווריומים
מים
דבק מגע
אופן הכנה:
ממיינים את הזכוכיות לפי צבעים
מסדרים את הכלים בשורה
לאחד הכלים מדביקים הגבהה מארבעה חלוקי זכוכית בגובה שווה לתחתית ליצירת שמש
{ אפשר גם לבדל את השמש מיתר הנרות אם מניחים אותו מחוץ לשורה או על אריח או כלי יציב מאוד! }