
כבר חודשיים עברו מאז חגיגת בת המצווה.
חזרנו לשגרה, עברנו לסדר היום כמעט
{ למישהו יש יום מסודר בכלל??? }
כבר סופר כאן על ההכנות
וכאן על קבלת הפנים
וכאן על קישוטי השולחנות
וכבר הבטחתי כמה פעמים לספר על החלק הכי הכי חשוב בכל הארוע המשמח הזה:
אנשים מתארגנים.
מזמינים בייביסיטר אם צריך.
מגיעים מוקדם מהעבודה
מתקלחים
מתלבשים יפה
נועלים נעלים
מתאפרים {מתאפרות}
נכנסים לאוטו
לפעמים נוסעים חצי מדינה
ומגיעים לשמחת בת מצוה.
וזה מרגש מאוד, כי הפעם אנחנו הזמנו את כולם לבת המצוה של הבת שלנו.
זה קורה במשפחות הכי טובות:
ילדה נולדת. גדלה לתפארת.
נחת, בריאות ושמחה כמו באיחולים.
הזמן עובר, חוגגים יום הולדת שנה, שנתיים, שלוש… עשר, אחת עשרה –
ובלי לשים לב – פתאום צריך לתכנן בת-מצווה.
מתי נעלם הזמן? ולאן?
{ אצבעות קטנות: חוג אומנות בגן }
מעניין מה היה קורה לי אם הייתי נכנסת לחדר העבודה של חנוך פיבן.
אולי הייתי מתבלבלת
אולי הייתי מתחילה לסדר ולמיין
אולי הייתי סתם מתעלפת על המקום.
מה שבטוח: היו מתחילות לדגדג לי האצבעות, והראש היה מתחיל להפליג ברעיונות –
והייתי מבקשת בלחש וביראת כבוד –
לנסות
בבקשה
ולהכין גם אני דיוקן מחפצים.
כי אצל פיבן, כל חלקיק ישן של צעצוע שהתפרק, צינור, כפתור, קפיץ או בננה
מקבל חיים חדשים ותפקיד חשוב בתמונת דיוקן שהוא יוצר.
חגיגה של צבעים והומור.
קוסם. לא פחות.
השבוע בחוג האומנות בגן דיפדפנו בספר
What Presidents Are Made Of
של חנוך פיבן
וגם בספר
My Dog Is As Smelly As Dirty Socks
גם של חנוך פיבן, כמובן.
גילינו שם מליון הפתעות מצחיקות, ומיד ניגשנו ליצור בעצמינו דיוקנאות מחפצים צבעוניים.
כדי לקבל אפקט צבעוני במיוחד, השתמשנו בתור רקע בניירות עבים בצבעים עזים
לקט כפתורים וחרוזים, וטבעות גזורות מגלילי קרטון
ודבק פלסטי.
ואצבעות קטנות ורעיונות תמימים.
זה הכל.
לי נשאר רק להסתובב בין האומנים הצעירים, למלא את הכלים בעוד ועוד כפתורים,
לצלם ולהתפעל איך כל אחד לקח את היצירה לכיוון שלו.
וכמה הם נהנו. וגם אני.
אין ספק, יש כאן כמה פיבנים לעתיד!
והנה כמה איורים שלי עם חפצים מהקלמר בתוספת איורים בצבעי מים
(לא ממש פיבן, אבל –), שהכנתי לפני שנה לכבוד הבת שסיימה את לימודיה בתיכון:
ובסטודיו שלי – עסוקה ושמחה;
אני מתכוננת לסתיו ומכינה חבקי מפיות עם עלי שלכת
ומכינה עוד ועוד תמונות-שם לילדים בדגמים חדשים,
ומשתדלת להכין מלאי חומרים לקראת תקופת חגי-המתנות הבאה עלינו לטובה
ומשחיזה מסרגות לעוד ועוד הוראות סריגה
שיהיה לכולנו חורף נעים וטוב.
באמת, שיהיה טוב.

ראש השנה – עבר.
יום כיפור – עבר.
בינתיים חוגגים שיגרה: השכמה. ארוחת בוקר. תיקי אוכל. בית ספר. עבודה. ארוחת ארבע. שיעורים. חוגים. ארוחת ערב. כלים. לילה טוב.
שבת פעם אחת בשבוע.
באיחור חינני של אחרי החגים, מקיימת הבטחה עם הדרכה להכנת-
בגדי-ים מלאים בחול
מגבות מלאות בחול
קרם הגנה ממולא בחול
צעצועים מלאים בחול…
"סַלֵּינוּ עַל כְּתֵפֵינוּ
רָאשֵׁינוּ עֲטוּרִים
מִקְּצוֹת הָאָרֶץ בָּאנוּ
הֵבֵאנוּ בִּכּוּרִים"
(לוין קיפניס)
לחג הזה יש הרבה שמות
והרבה דברים חשובים ללמוד.
הרבה מאכלים טעימים.
והרבה סיפורים.
הרבה דברים יפים.
ואוכל חלבי.
כלבבי.
זה באמת חג מאוד מוצלח!
{ בתמונות שחור לבן מראשית ההתיישבות, הילדים לבושים לבן אוחזים סלסלות, על ראשם מונח חיתול בד, והם עטורים בזר ירק גדול.
ואני תוהה איך הם היו נראים אם כבר אז היו ממציאים את החיתולים החד-פעמיים… }
את הזר הזה הכנתי דווקא בחנוכה, לילדת יום הולדת בת 93, והוא נכלל בכבוד רב באתגר #מאה_ימים_של_יצירה בו השתתפתי, ושיתפתי ברשומה הזאת.
חיכיתי
חיכית
וחיכיתי בסבלנות
– – – עד לחג הביכורים
כדי להסביר ולפרט.
השבוע; שעת-סיפור ומפגש-סופר עם ילדי כיתות אל"ף ובי"ת.
שעות-סיפור, אם לדייק. ארבעה מפגשים, קבוצות קטנות.
העיניים התמימות, ההבעות, החיוכים, הניחושים, ההפתעה, הצחוק המתגלגל –
והכי הכי:
השאלות שהם שואלים.
הם הקהל,
אני על הבמה, שהיא בעצם שטיח או כסא נדנדה בספריה.
אני מספרת איך נולד הספר, ולמה בכלל, ואיך הכנתי את האיורים, איך הודפסו הרבה עותקים,
ועכשיו הרבה ילדים יכולים לקרוא ולדפדף בספר.
אני שולפת את הספר מהתיק הצבעוני, ואת הבובה שתפרתי,
ואנחנו משוחחים על הכריכה, על הצבעים, ומה כתוב ולמה.
כמובן – אני מקריאה את הסיפור, ומצביעה על האיורים, ומגלה סודות מאחורי הקלעים.
ועוצרים לרגע לחשוב על תחושות, ומנחשים מה יקרה בעמוד הבא.
ובסוף אני עונה על שאלות.
כבר אמרתי, החלק הכי מתוק.
