חשבנו שנשבור את הראש. חשבנו שנשנה את דעתנו שוב ושוב. חשבנו שיהיו ויכוחים.

אבל לא.

הסכמה מלאה: נכין צנצנות מקושטות במסיבת יום ההולדת.

{ אתם בטח חושבים שאני כל כך משתדלת למחזר, שאני אפילו ממחזרת את הרשומה הראשונה בבלוג.

יש בזה משהו. אפשר לקרוא לזה: צנצנות חלק ב'. אפשר גם: יישום. אפשר גם: דיווח מהשטח }

 

נתונים:

ילדה אחת מתוקה בת חמישה-לעשר (אני אובייקטיבית לגמרי. אפילו הסבתות אומרות…)

חמש עשרה חברות (אחת אלרגית לאגוזים, אחת רגישה לגלוטן)

יום ראשון אחר הצהריים, ארבע וחצי עד שש, אצלינו בבית.

 

בתוכנית:

חלק ראשון: יצירה – קישוט צנצנות בבד

חלק שני: צפיה בסרט וידאו (בינתיים מארגנים את הצנצנות ואת פינת האוכל ועורכים שולחן)

חלק שלישי: כיבוד קל ועוגה.

שלום. תודה על המתנה, להתראות בשנה הבאה.

 

הכנות:

{ אצלינו ההכנות זה חלק חשוב מהארוע, ובעלת השמחה היא חלק פעיל }

קנינו צנצנות ובדים.

 

מצאנו סרט (וידאו, לא בד) באורך מתאים (40 דקות) ובאווירה ניטרלית. כלומר – בלי צעקות-מכות-פיצוצים ובלי נסיכות ורודות.

הכנו קאפקייקס ללא גלוטן וללא אגוזים.

זהו.

 

רגע! —- שקיות יום הולדת?!?!?

מה עושים?

הצנצנות! הצנצנות בעצמן יהיו השקיות-עם-דברים-טובים!

וממתקים? ויתרנו כמעט לגמרי.

 

במקום ממתקים נמלא את הצנצנות בכלי תפירה שיתאימו ליצירה קטנה ופשוטה ולעוד קצת.

לא משהו מלכלך (אני בכל זאת חברה של כמה מהאמהות) אלא משהו בסיסי שיוכל לשמש את הילדות בעתיד.

בסדר, בסדר. הוספנו גם שוקולד "שווה" אחד ויחיד ארוז ועטוף. היה בו אפילו צבע מאכל לגמרי לא טבעי, כדי שנצא ידי חובה.

עוד מסע הצטיידות, ויושבים להכין:

 

 

ילדה בת חמישה-לעשר מחלקת את חומרי היצירה לשש עשרה ערמות יפות ומסודרות.

אמא של ילדה בת חמישה-לעשר מצלמת.

 

אמא גוזרת את הבדים לעיגולים,

 

משחילה חוטים במחטים.

 

מכינה סרטים ופתקים לאריזה.

 

אמא של ילדה בת חמישה-לעשר  מכינה קאפקייקס (ללא גלוטן)

ילדת יום-ההולדת-כמעט (כמה אפשר לכתוב "בת חמישה-לעשר" ?) מניחה קישוט על כל עוגונת קטנה.

 

 

התרגשות רגועה. (יש כזה דבר אחרי נסיון רב שנתי של ימי-הולדת-ביתיים. ילדה שלישית, יש יתרונות).

המתנה.

מתי כבר יגיע יום ראשון?

 

 

ואז הגיעו כל הילדות. הניחו את המתנות היפות בצד, ישבו סביב השולחן, וניחשו מה נעשה היום.

זה לא הפתיע אף אחת שנעשה יצירה. זה הרי מה שעושים אצלינו בבית. מובנה.

אבל כשהתחלתי להסביר להן שנתפור בחוט ומחט תך פשוט סביב שולי הבד, קמה זעקה:

"מה??? מחט אמיתית????"

"אני אדקר!"

"אני אשבור!"

"בחיים לא החזקתי מחט!" (?!#$??)

"זה לא יצליח… אני גרועה…" (זוכרים את הבנות שהתבכיינו מרה לפני הבחינות ובסוף קיבלו מאה???)

שקט. תרגעו. אני סומכת עליכן שתצליחו.

האח הקטן בן השבע כבר יודע לתפור דברים מסובכים יותר…

"ומה אם אתעה?"

– נפרום ונתחיל מחדש.

"ומה אם יקרע לי החוט?"

– נחבר.

"ומה אם אדקר מהמחט?"

– תקבלי נשיקה.

 

 

 

אחרי רבע שעה וקצת תיקונים, היו על השולחן שש עשרה "כריות" למכסי הצנצנות. לא שכחנו לכתוב שמות על החלק הפנימי של המכסה.

היו לי ארבעים דקות (הסרט??) להדביק את המכסים בדבק חם, למלא את הצנצנות בהפתעות ( ב מ ק ר ה הכינותי מראש), לקשט בסרט ובפתק, לערוך את השולחן, למזוג מיץ לכוסות ולשים תפוצ'יפס בקערות.

בדיוק אז אבא והאחיות הגדולות נכנסו הביתה. צוות לעניין קדימה פעל.

הסרט תם. הרמת כלת השמחה בכיסא עשר פעמים ועוד אחת לשנה הבאה, ברכות ואיחולים, שירים, עוגות קטנות מקושטות וטעימות, נרות, פוּוּוּוּוּ גדול, מלקקים את האצבעות.

ו — מה זה?!

אנחנו הכנו את זה?

– איזה יופי של צנצנות!

 

אחרי יומיים פגשתי את אחת האמהות: את לא יודעת מה עשית! עכשיו הבת שלי רוצה רק לתפור ולתפור…

{ חיוך גדול בלב }

את ההדרכה והסרטון איך להכין את הצנצנות המקושטות תמצאו כאן.

תגובות יתקבלו בברכה ובחיוך.

רוצים לקבל עדכון בכל פעם שעולה רשומה חדשה?

הרשמו לקבלת עדכונים ,ומייל עם בקשה לאישור השתתפות ישלח אליכם.
רק צריך לאשר, ותהיו מאושרים.