{ חנוכיה אחת, שיתוף פעולה ומעשים טובים }

הפעם זה לא היה רעיון שלי. מבטיחה.

יש לי ילד בן שמונה (כמעט) עם רעיונות לא מעטים, ואני נותנת לו את כל הקרדיט על המבצע הזה.

האמת שהתלהבתי גם, והתגייסתי להיות כוח עזר (אחראית רכש, ביצוע חומרים מסוכנים, מש"קית הקפאה ועוד).

זה התחיל ממבצע לקראת חנוכה בבית הספר: תחרות חנוכיות: מי שרוצה מכין חנוכיה (אולי יהיו פרסים). החנוכיות יוצגו בתערוכה בבית הספר, ולקראת חנוכה החנוכיות יימסרו לדיירי בית אבות שזקוקים למעט אור ולהרבה שמחה.

{ אני לא אוהבת תחרויות בדרך כלל, אני רצה לאט. חוץ ממתי שאני רצה מהר. והפעם רצתי מהר, יד  ביד עם חמוד בן שמונה כמעט }

באותו ערב הכנתי לארוחת הערב פיצה { ביתית, אלא מה? מי שרוצה מתכון או ביס שיגיד אני }, והנחתי קופסת שימורים של רסק עגבניות על השיש.

"יופי. אני צריך את הקופסה הזאת. ועוד שבע ועוד אחת"

"????"

"אני אכין מזה חנוכיה וניתן לאנשים עצובים שישמחו בחנוכה"

נזכרתי בדף ההוראות מבית הספר.

"אולי לא עכשיו, חמוד. אני מכינה ארוחת ערב. תוציא לי מהארון קופסה של זיתים בבקשה. אתה אוהב פיצה עם זיתים, נכון?"

"אמא, מה יותר חשוב? ארוחת ערב או לעזור לאנשים ??!!"

זאת לא היתה ממש שאלה, אבל בשלב הזה כבר התחלתי להבין.

התחלתי להבין שיש כאן פוטנציאל מצויין ליצירה נהדרת: גם חנוכיה, גם מעשה טוב.

הכנסתי את הפיצות לתנור (קיבלתי רשות להשתמש ברסק העגבניות), וישבתי להקשיב:

תשע קופסאות שימורים יהיו הכנים. הקופסה של הזיתים תהיה מדרגה בשביל השמש. נשים הכל בשורה ישרה. אני יורד למחסן לחפש קרש.

סיכמנו: קודם נאכל ארוחת ערב, נלבן פרטים, נכין רשימת קניות, ומחר נתחיל לבצע.

למחרת קניתי קופסאות של רסק עגביות, אוּמִים של ברגים, דבק מגע וצבעי ספריי.

אחרי שכל שיעורי הבית היו מוכנים { איזה תמריץ! אני מוכנה להכין חנוכיה בכל יום } התחלנו לעבוד:

פתחנו את קופסאות השימורים, רוקנו את התכולה ושטפנו היטב.

{ את הזיתים אכלנו מיד, ויש לנו רסק עגבניות קפוא שיספיק עד פסח }

ייבשנו את הקופסאות וצבענו אותן בצבע ספריי בגוון בז'.

המתנו לייבוש.

האומן הצעיר בחר לצייר על כל אחת מהקופסאות ספר תורה. (ואני לא שאלתי למה. אומנים, אתם יודעים).

ואז הדבקנו על כל פחית אוּם של בורג, כדי שישמש מעמד לנר. מצאנו אומים ברוחב שמתאים בדיוק לנר חנוכה: לא צריך להדביק את הנר עם שעווה מטפטפת, אלא מבריגים (בזהירות שלא לשבור) את הנר אל תוך האום. שזה גאוני.

נתנו לדבק להתייבש 24 שעות. ככה כתוב בהוראות, וכבר היה צריך ללכת להתקלח ולישון…

השלב הבא, למחרת, היה לכסות כל ציור בחתיכה של מסקינג-טייפ כחול. הפעם השתמשנו במסקינג טייפ לשמו, כלומר באמת כדי לעשות "מסקינג", – לכסות את השטח שאנחנו לא רוצים שייצבע בשכבה השניה של הספריי.

התזנו שוב ספריי על הפחיות, הפעם בצבע זהב. צבענו גם את הקרש שמצאנו במרתף, ושהתאים בדיוק לרוחב הרצוי.

כשכל הצבע היה יבש, הסרנו בזהירות את המסקינג-טייפ, וחשפנו את הציור שנשאר בתוך המלבן של הרקע הבהיר.

ואז נשאר רק להדביק בדבק מגע את כל החלקים זה אל זה, ולהמתין עוד 24 שעות לייבוש.

ו… רק לחתום ולהגיש.

טה-דה!!!

הבאנו את החנוכיה לבית הספר ביום שישי, והיא הצטרפה לייתר חברותיה היפהפיות, שיתרמו לבית האבות הקרוב כדי להאיר להם את החג.

והנה חוב מהפעם שעברה:

הנה תמונה (קצת מטושטשת, התרגשתי עד דמעות) של עשיו החביב עם תלבושת וזקן-מגבת בהופעה מהפוסט "על אבות ומגבות"

 

רוצים לקבל עדכונים על רשומות חדשות?

מלאו את הפרטים כאן, ותקבלו אימייל לאישור. (רק ללחוץ על אישור, כבר ביצעתם משימות יותר מסובכות!)