איך יודעים שאני כאן תיירת?
זה די קל, אבל אפרט:
אין לי שיער שחור חלק ומבריק
אין לי עיניים שחורות וצרות
אני לא לובשת מותגים מכף רגל ועד ראש
אני לא לובשת מידה פטיט-אקסטרה-סמול
אני לא שׂבעה משני גרגירי אורז.
אין לי טלפון נייד עם מסך ״10 קבוע ביד
אני לא ממהרת.
{ עוד רמז: על הצוואר תלויה לי מצלמה-שאינה-טלפון }
רכבת תחתית בהונג קונג. נקי. מסודר. ידידותי למשתמש.
אפילו למשתמשת כמוני, שנוהגת לגלות שנסעה בכיוון ההפוך כמעט בכל רכבת שניסיתי. { לזכותי יאמר שאני ממשיכה לנסות מדי פעם }. כולם זזים כאן מהר וממוקד. יש לי תחושה של קן נמלים: נחיל אנושי וחרוץ במחילות תת-קרקעיות.
{ עצרתי לצלם וכמעט נרמסתי }
היום זה היום שהוא בפגישות (לשם כך הגענו, — עבודה, הרצאות) ואני, נספחת לענייני חגיגות-עשרים-שנות-נישואין, נוסעת לבד לארץ הממתקים.
לפני שאספר על ארץ הממתקים – – –
רק לציין שעשינו כבר חלק ממה שכל התיירים כן עושים בהונג קונג:
- חיינו שבוע בג'ט-לג
- עלינו בנסיעה לילית מטורפת לתצפית מה״פיק״, כלומר פסגת ההר הגבוה שצופה על כל הונג-קונג ועל הנמל, ועשינו סלפי מטופש עם כל האורות של כל הבניינים.
(הנה הנוף בלעדינו, תגידו תודה שנחסכה מכם המבוכה של לראות אותנו מטושטשים אחרי 15 שעות טיסה).
- וטיפסנו 250 מדרגות ויותר עד לפסל הבודהה היושב הגדול בעולם, אליו הגענו אחרי נסיעה נינוחה (?!?!) של חצי שעה ברכבל עם רצפת זכוכית בגובה עוצר נשימה.
- הסתובבנו בקניון (אחד מאלפים) וחיפשנו מקום לשבת ולאכול את הפיתות שהבאנו מהבית. מצאנו חומוס מפתיע וכשר של ״סלטי מיקי״ בסופר-מרקט-בוטיק בקניון. זה בהונג-קונג!! מי היה מאמין? { שאני אוכל חומוס מקופסה?! }
- הגענו מהר מאוד למסקנה, שהלכה והתחזקה במשך הטיול: ההונג-קונגים לא מאמינים בספסלים. הם כנראה רק עומדים, או הולכים, או הולכים מהר. בסוף מצאנו זוג כסאות ושולחן והתיישבנו לאכול. עד עכשיו אנחנו לא בטוחים אם הם מיועדים לשימוש או רק לקישוט.
מה לא עשינו בהונג-קונג:
- לא קנינו מותגים מזויפים מייד-אין-צ׳יינה (גם לא אמיתיים)
- לא ביקרנו בדיסני הונג-קונג.
- לא מיהרנו.
על הונג-קונג, שהיא עיר מדהימה ביופיה ומרשימה בסתירות ובהפתעות שהיא טומנת בחובה, מתוקף היותה שילוב של מזרח רחוק ומערב, תוכלו לקרוא בכל מיני מדריכים וספרים. אני כאן בשביל חומרי יצירה, נכון?
ארץ הממתקים לחובבי היצירה
בחורה ישראלית שגרה בהונג-קונג כבר כמה שנים, נִדבה לי בשמחה מידע שתיירים נורמלים לא מחפשים ולא מוצאים בדרך כלל: איפה ניתן לרכוש חומרי יצירה. (למה שתיירים נורמלים יחפשו כזה דבר???)
בנסיעה קצרה ברכבת הגעתי להונג-קונג אחרת. לגמרי. הונג קונג יותר אותנטית, יותר יומיומית, פחות מלוטשת, פחות מנצנצת באור קניונים, יותר אמיתית ומרתקת, והרבה הרבה פחות ממוזגת.
(פיגומים עשויים מקני במבוק. לא לבעלי לב חלש)
ירדתי בתחנת הרכבת הקרוייה Sham-Shui-Po, והתחלתי להסתובב בארץ הממתקים:
רחובות שלמים של חנויות עמוסות בצפיפות בחומרי יצירה!
שפע שלא נראה כמותו!
תארו לעצמכם: חנות אחת המוקדשת רק לחרוזים. רק רק לחרוזים!
ואם הצלחתם לדמיין חנות אחת המוקדשת רק לחרוזים בלי להתעלף, תארו לעצמכן רחוב שלם של חנויות חרוזים!!!
חנות ועוד חנות ועוד חנות ועוד – – –
כיאה למזרח הרחוק, מעמיסים את החרוזים לתוך שקיות בכפיות סיניות אותנטיות…
וליד רחוב החרוזים – רחוב הסרטים.
ורחוב קישוטי הפרחים.
ורחוב דוגמיות הבדים –
{ אני צריכה אוויר! }
ברחוב הבדים, בו ציפיתי לחנויות שופעות בדים בגלילים ססגוניים, הופתעתי לגלות שיש רק דוגמיות. כן, אמרו לי שזה בעיקר אזור סיטונאי. וזה כל כך הגיוני ומסודר ונחמד לראות את אותו הבד בגוונים שונים, וכל המשובצים, וכל המנוקדים, וכל המפוספסים, והקטיפתיים, והתחרוֹת, והסאטניים… אפילו קיבלתי דוגמיות במתנה.
האזור הזה אינו מקום מתוייר. האנשים שמגיעים לכאן הם מקומיים ש"עושים שוק", או קניינים שיודעים לחפש מה שלשמו באו.
בין החנויות יש כלים להקטרת קטורת
ויש שם שווקים שופעים, בהם מוכרים כל מיני דברים שמוכרים בדרך כלל בשוק.
וגם כאלו שלא.
למשל – קליפות של קלמנטינות. אישה אחת הסבירה לי עם הרבה תננועות ידיים ומעט מדי שיניים, שמייבשים את הקליפות בשביל הריח.
ויש שם גם דוכנים של כל מיני דברים מיובשים, שאין איש יודע איפה הם גדלו לפני כן – ביבשה או בים.
היו שם אפילו צבים מיובשים, אבל לא צילמתי. זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
בעיני מצאו חן גם האבטיחים המיניאטוריים האלו –
בשלב מסויים הייתי רעבה וצמאה. עוברים ושבים דוברי אנגלית סבירה כיוונו אותי אל תחנת הרכבת הקרובה. (והממוזגת)
מדהים לחשוב שמתחת רחובות העיר השוקקים, קיימת עיר תחתית של תחנות רכבת, שמתחברות זו לזו במנהרות להולכי רגל. קילומטרים.
מצאתי לי משהו לאכול ולשתות (צ'יפס מתפוחי עץ ומיץ פירות, כשרים ומיובאים הישר מארצות הברית) ושוב חיפשתי מקום לשבת.
אין!
וגם אי אפשר לעמוד באמצע, כי נחיל אנשים ממהרים עשויים לרמוס אותי בקלגסים במידה 35!
נשענתי על קיר בצד, ואכלתי בנחת. התבוננתי באנשים הממהרים, וחשבתי איך לכל אחד ואחת יש סיפור בראש ותוכנית מדוייקת לאן הם רצים עכשיו, ומה הם מתכננים לעשות כשיגיעו.
חזרתי למלון עמוסה בהפתעות שרכשתי. חרוזים מעניינים, פרחי בד, אבני שיבוץ, והמון רעיונות ותוכניות. כל ההפתעות האלו הן רק ההתחלה של משהו. אני עדיין לא יודעת מה, אבל משהו טוב יצמח מזה. בטוח!
מהונג-קונג המשכנו לביקור של יומיים בסינגפור הקסומה, (ארבע שעות טיסה), וגם שם היה לנו זמן לבלות, וזמן לעבוד, וזמן לא למהר.
נחתנו.
חזרנו הביתה. חזרנו אל הילדים המקסימים ששמרו אחד על השני ועל הבית. חזרנו לשגרה, חזרנו למהר.
חזרתי אל היצירות, אל המספריים, הבדים, הניירות, הדבקים, המצלמה, המחשב, שולחן העבודה. התגעגעתי!
בשלב ראשון, התחלתי למיין ולארגן את הממתקים המיובאים בצנצנות מקושטות בבד, במסגרת מבצע "סדר בחדר" שגזרתי על עצמי לקראת כמה פרוייקטים מרגשים.
בקרוב מאוד מאוד תעלה רשומה על כמה מבצעים שמחים ומאתגרים במיוחד משולחן העבודה שלי, וגם הדרכה מחודשת על הכנת הצנצנות המקושטות האלו. כדאי מאוד להרשם לקבלת עדכונים! יהיה פה שמח מאוד!
דבק+נייר+מספריים 
היי שיקמה!!! איזה יפה!! הצילומים שלך יכולים לשמש בכבוד את משרד התיירות של הונג-קונג! את מדהימה ומפתיעה כל פעם מחדש 🙂 חיבוקים ונשיקות, רונית זיו.
תודה רונית! תגובות כאלו מחממות לי את הלב! משגרת חיבוקים של געגועים
*הצילומים