{ שני מבצעים תנ"כיים }

בעוד שבוע ילדי כיתה ב' יחגגו את קבלת החומש.

חזרות. תפקידים. שירים. התרגשות.

וצריך גם תלבושות, כמובן.

הבן שלי יהיה עשיו.

ויהיו גם אברהם-יצחק-יעקב ויוסף וכל אחיו.

והבנות; אמהות ובנות ונכדות

שרות, מציגות ורוקדות.

המורה עדי בקשה: סיוע מיידי.

תלבושות, עם תנאים: קל ללבוש לבד, לא כרוך בהוצאות (כמעט).

נראה לכם שהסכמתי?

בטח שכן. אני בעד אתגרים, ולעזור לעדי שהיא גם חברה וגם מורה, אני מאוד אוהבת.

הסתובבתי בחנות הבדים והיצירות (שזה תענוג בפני עצמו) וחשבתי על בדים בצבעים מתאימים, לא יקרים, ועוד תנאי שלי: לא מגרדים.

כי אפילו שלובשים את התלבושות במשך רק חמש דקות,

(ותוסיפו חזרות רגילות וחזרות גנרליות)

תלבושת לא נוחה – היא לא נוחה.

עשיו:

אתם עומדים לפגוש את עשיו הנחמד ביותר עולם:

לצערי לא זכרתי לצלם את התלבושת לפני שהעברתי אותה לבית הספר, אבל הנה שלבי העבודה:

מצרכים:

בגד: בד יוטה לבגד באורך 130 ס"מ וברוחב 45 ס"מ

(אפשר להגדיל ולהקטין, לא חייבים להיות מדוייקים)

שרוולון: בד כלשהו שנמכר בתור שארית בגודל 110 ס"מ וברוחב 40 ס"מ ונראה ככה:

( — בטח שאפשר גם בד אחר!)

תפירה:

{ מחדר התפירה דווח שהיה קל ומהיר לתפור. מחדר החזרות דווח שאת התלבושת קל מאוד ללבוש לבד }

זקן

ואז נזכרנו שצריך זקן.

מה זאת אומרת? לכל אבותינו היו זקנים, זה ידוע.

אז צריך כמה זקנים, וגם הפעם תנאים חשובים:

בד לא יקר, נראה כמו זקן, לא מגרד, קל ללבוש לבד.

הפעם שברתי את הראש. הרי יש בדי פרווה המיועדים לזקן, והם באמת נראים כמו זקן מגרד, והם כנראה באמת מגרדים.

אז לא.

מה כן?

מצאתי. { תודו שזו המצאה גאונית לכל הדעות }

מגבת.

כן, מגבת פשוטה מפשוטות, לא חייבת להיות יפה, המגבת. רכה, נעימה, וחומה.

מהסוג שעולה פרוטות, ולא הייתי מצפה ממנה להחזיק מעמד שנים רבות.

וזה בסדר לגזור. זה לא חבל. קניתי חומר גלם לא מוצר ממש.

{ תתרגלו לעשות לדברים הסבה מקצועית. }

הגעתי הביתה והתנפלתי על העבודה. לא יותר מחצי שעה כולל להמציא את הגיזרה של הזקן, ולהילחם במכונת התפירה שדווקא עכשיו בחרה לעצמה לתפור בחוט ורוד ולא חום. איזו צומי, אפשר להשתגע.

מצרכים: מגבת וסרט גומי.

עושים:

לוקחים מגבת בגודל בינוני בצבע חום (או כתום, או שחור או בלונדיני או גוונים)

הגודל צריך להספיק למספר הזקנים שעושים, כפול שניים.

מציירים את הגזרה על נייר, וגוזרים מסביב.

(אפשר לשמור את התמונה אצלכם במחשב ולהגדיל לגודל דף מדפסת)

מקפלים את המגבת לשניים, ומצמידים את הגזרה בסיכות אל המגבת.

גוזרים את המגבת על פי הגזרה. לא צריך להוסיף שוליים.

מצמידים את שני חלקי הזקן זה לזה בעזרת סיכות

גוזרים סרט גומי באורך 10 אינץ' (25 ס"מ)

מכניסים את קצה הגומי לפאות, בין שני חלקי הזקן, ומצמידים בסיכה.

תופרים סביב בתפר זיג-זג בחוט בצבע מתאים

ככה נראה הזקן לפני התפירה:

וככה אחרי:

ולא יכולתי להתאפק:

ואם אתם גוזרים מגבות, רק תדעו לכם שהתלתלים של המגבת, אלה שאחראים על כך שהמגבת תהיה רכה ומלטפת —

הם עושים ליכלוך נוראי!

אבל לא נורא, יש פטנט. קוראים לו שואב אבק ידני. ואם עדיין אין לכם אחד כזה —

נו, למה אתם מחכים??

{ זה עוזר גם לאיסוף קוסקוס שהילדים אכלו בשמחה ושיתפו גם את הרצפה, פרורים של עוגיות, דגני בוקר ולילה, סוכר שזה עתה נשפך, קורי עכביש וגם אבק. }

יוסף

נזכרתי בעוד מבצע תנכ"י הכרוך במגבות.

אני חוזרת כמה שנים אחורה, כיתה ד'. היינו כמה ילדים בחוג שחיה שקראו לו נבחרת. האמת, אף פעם לא נבחרנו, ומעולם לא התחרנו. התאמנו פעם או פעמיים בשבוע: בקיץ בבריכה של הקיבוץ השכן, בחורף בבריכה מקורה ומחוממת (האמנם???). המאמן בוריס פקד עלינו לשחות הלוך וחזור: רק תנועות ידיים, רק תנועות רגליים. ארבעים נשימות. קיפר. קפיצת ראש מהמקפצה. חזה. חתירה. גב. פרפר.

עד היום אני יודעת לשחות שחיית פרפר, (שזה סגנון השחייה היפה ביותר בעיני) אבל משתדלת להמנע כדי שישארו מים בבריכה לשחיינים אחרים.

בתום שעה או יותר של מילוי פקודות במבטא רוסי וללא רחמים, יצאנו מהמים ובן רגע הפכנו לארטיקים כחולים ורועדים. צלענו לעבר המגבות וניסינו להתעטף מכף רגל ועד ראש במגבת בגודל בינוני. גם לזעירים ביותר מכיתה ג' היה קשה.

חוץ מלאיריס. כי אמא שלה תפרה לה שתי מגבות פסים ביחד, עשתה פתח לראש, והיה לה חלוק מגבת עם פסים. ולכן קראנו לו חלוק יוסף (מיוסף וכותונת הפסים). גם אני ביקשתי מאמא שלי כזה, וכמובן שנכמרו רחמיה על ילדתה הקופאת והיא מייד תפרה לי כזה חלוק אבל בלי פסים.

וכשהילדים שלי למדו בחוג שחיה, היה ברור שדבר ראשון שאני עושה למענם, עוד לפני שמוצאים את בגדי הים ותיק מתאים, זה להכין להם חלוק יוסף.

שיכללתי את הגזרה כדי להוסיף כובע וחגורה. אני ממתינה לגאון שימציא מתלים לחימום מגבות ליד הבריכה.

ההוראות בגוף הסרט. (תשאלו ותגיבו אם צריך)